להגיע אל האור. לקרבה קרובה יותר ממשפחה. חן. הדיווח השקט נוקב: להסיר את הפחד. להסיר מליבנו כל אלימות המופנית כלפי מי שמוגדר כ"אחר". אפילו כשהוא מתפרק: בלי קול. עד איזו נקודה. אלא גם כלפי האומלל שבילה את זמנו בהסתתר בהכחשה נוחה: מדוע וכיצד הופיע החושך הזה ופלש למולדתנו? הבתים, שבהם איש לא שרד, ומדרגות הבניינים שהפכו למקלטים מאולתרים: גם אם חלקם כואבים. אני עולה את השביל לביתי כשעודי שרה בדקלום שיר תינוקות צרפתי. לאילו שירים וסיפורים פונים לנחמה?
מצופה רגשית בכל המתפתח.
כמו פעימות לב אני מחכה כאן. לאן נעלמו כולם? לא היה לנו מספיק זמן כדי להיפרד. עדיין בהמתנה. לאן הלכו כולם? מנסה להיתלה בחלום אבוד כמו אישה זקנה. שובר אותי שכולם לא פה. ומתחילה עוד לבכות.
תמיד נמנעתי מלהתפלל באופן סדיר. כי הנה מה שחששתי שיקרה אכן קרה: התמכרתי. נמצמצתי לפה פעור, אף פעם לא מרוצה. מצווה וחטא מתחברים, מתפתלים ביחד. זה מרגיעה אותי, מסדר לי את המחשבות ובו זמנית נותן לי להתפרק מרוב רגשות. זה קורע אותי. מה זה אומר להיות אישה בעלת אמונה שתמיד רעבה לעוד? גם התשובה וגם השאלה היא בדידות, היא גם אחדות. תמיד ניסיתי לגרש את זה. להישאר קבועה ואמיתית בפיזי. כל תפילה, כל כאב ובקשה, הכל, מתחיל בגוף.
אתה רוצה ששאר חייך יתחילו בהקדם האפשרי. אבל מה זה עוד כמה שעות? חשבתי שתשמח לראות אותי. אבל גם בא ביחד תחושת איום שלא ציפיתי לה.
אבודים, הסיפור הזה נשמע יותר כמו האמת. אני שומעת רעם רחוק. אבל האפשרות ליציבות קיים, ויש שם תקווה מסוימת. בכל זאת עלינו לחיות.
רוצה לחיות לגמרי בעור שניתן לי.
תקשיבו לי, לפחות פעם אחת. אני לא יודעת אם יש לי את היכולת להחליט אם אני רוצה חיים כאלה. אבל זה מעיד על עוצמת הבחירה שלי. שנמשיך לאירועים יותר שמחים. אז אולי זה אומר שהגעתי למישור של רצויות.
אבל זה ראוי לתשומת לב. ומהירות הביצוע. זה קשור לצורה אחרת של עבודה משותפת. אבל איך עושים את זה בתנאי מלחמה? שחיי היומיום נקטעים לפתע על ידי מופע תיאטרוני שיכול להאיר את המציאות, להרחיק אותה.
אצלי בפנים כל הרגשות מתאבקים, הקרב מתרחש בספירלות ובזיגזגים. כולן במחלוקת ולא פתורות, גם אם לא סותרות זו את זו. וכן הלאה לא מכירה בביקורת דומיננטית אחת.
דבר שנעלם מעיני רבים. בין היתר. כמו משברים של הגוף מוגדלים ומפורקים.